המחזה המפורסם של פרידריך שילר, "וויליאם טל", עלה לראשונה על הבמה במרץ 1804 בויימאר. ההצגה, המתארת את סיפורו של לוחם החופש השווייצרי, זכתה להצלחה כה גדולה עד שציירי קלפים בתורינגיה החלו לעצב את דמויות הקלפים בהשראת התלבושות התיאטרליות.

הסדרה הגרמנית של קלפי טל הגיעה להונגריה דרך וינה. בשנת 1835 פרסמו אודון כוואלובסקי, צייר כרטיסים מבודפשט, ויוזף שניידר (שפעל ברחוב קז'ינצי 55), גרסה מותאמת משלהם לחפיסת טל.

בקלפים ההונגריים נוספו אלמנטים ייחודיים שלא הופיעו בגרסאות הגרמניות או האוסטריות – דמויות אלגוריות המייצגות את עונות השנה, וכן עיצוב מראה דו-ראשי. משנת 1870, החפיסה כונתה גם "קלפים הונגריים".

בעקבות שינויי טעם והעדפות משחק, מספר הקלפים בחפיסת טל הצטמצם מ־36 ל־32 לאחר שנת 1850. הקלפים האדומים המסומנים ב־VI, שהציגו את וויליאם טל יורה בתפוח מעל ראש בנו וולטר, הוסרו מהחפיסה.

בית שניידר–רוטהאוזר: היסטוריה משתנה

בשנת 1869 רכש מור רוטהאוזר, סוחר חפצי נוי, את הנכס הקטן ביותר במחוז. באותה שנה נוספה קומה לבניין בהתאם לתכנונו של פאל שושבק.

בשנת 1895 הפך המבנה לבית בושת – השלישי באירופה שהנהיג את התקנה לפיה על הקורטיזניות להתרחץ לפחות פעמיים בשבוע. מאחר שהנשים גם גילחו את שיער הערווה כדי להיראות יוקרתיות יותר, נמנו בין אורחיו הקבועים הסופר גיולה קרודי, המשורר אנדרה אדי והסופר מור יוקאי.

בשנת 1907 הפך הבית למרכז ההונגרי של התנועה התיאוסופית, אשר נוסדה על ידי הלנה בלוואצקי. בין חברי התנועה העולמית נמנו מהטמה גנדי, אלברט איינשטיין ותומס אדיסון.
החברים ההונגריים כללו את ממציא השנאים קארולי ציפרנובסקי, הצייר רוברט נאדלר, וההיסטוריון הדתי וילמוש טורדאי. החברה עברה מהמקום בשנת 1914.

אולפן הקלטות סודי וסרטים אסורים

בשנת 1986 רכש תמאש ויכמן – אלוף עולם בקאנו תשע פעמים – את הבניין כדי לפתוח בו פאב בשם "יופיטר הקדוש". בדירה שמעל הפאב פעל אולפן הקלטות סודי, שבו סונכרנו לסרטים הוליוודיים שהיו אסורים בתקופה הקומוניסטית, כמו רמבו ו-טרמינייטור.
(שכפול קלטות VHS כבר לא התבצע במקום.)

סמלי התיאוסופיה והאבירים הטמפלרים

הסמל של התנועה התיאוסופית, המשלבת אלמנטים ממיסטיקה גנוסטית, כולל את מגן דוד וצלב קרס – ומשולב גם על דלת הבית ברחוב קז'ינצי 55.

מגן דוד לא נחשב במקור לסמל יהודי. הסמל העתיק בן 70,000 שנה שימש את שלמה המלך למטרות כישוף. הוא הפך לסמל נפוץ בקרב יהודים רק במאה ה־17.

ב־1648, לאחר שהשוודים נכשלו בכיבוש פראג, העניק הקיסר פרדיננד השלישי תגי כבוד לכל מגני העיר. מאחר שליהדות לא היה סמל מוכר, הישועים בוינה עיצבו את מגן דוד: הם טענו כי כאשר דוד המלך יצא לקרב, היו חרוטות על מגינו שתי האותיות ד' – בתחילת וסוף שמו – שתאמו לצורת משולש. סיבוב של שתי אותיות אלו יצר את הצורה המשושה.

האחים רוטשילד אימצו את הסמל כאשר קיבלו תואר אצולה בשנת 1816 מהקיסר פרנץ הראשון. מכיוון שהישועים עיצבו גם את סמלם, שוב הופיע מגן דוד – הפעם על רקע אדום. סמל זה נבחר ב־1891 על ידי תיאודור הרצל להיות סמל התנועה הציונית.

הנחש האורובורוס המקיף את מגן דוד מסמל נצח והתחדשות. הופעתו הידועה הקדומה ביותר נמצאה על ארון הקבורה של תות ענח' אמון.

האבירים הטמפלרים ויום שישי ה־13

ב־13 באוקטובר 1307, ביצעו המלך פיליפ הרביעי והאפיפיור קלמנט החמישי מבצע מתואם ללכידת האבירים הטמפלרים. הם הואשמו בכפירה, הומוסקסואליות ופולחן שטני – והוצאו להורג בפריז.

על פי הוותיקן, הנוהג של נשיקת פי הטבעת בטקסים טמפלריים נבע מאמונה מיסטית שהנחש הרוחני נע לאורך עמוד השדרה – מתחיל בזנב ומגיע לראש – ופותח קשר עם שמיים כדי "לגנוב ידע אלוהי".

המאסטר הגדול ז'אק דה מולאי הועלה על המוקד ב־18 במרץ 1314, וקילל את המלך ואת האפיפיור. שניהם מתו באותה שנה, והקללה – כך נטען – נמשכה 13 דורות. מאז, יום לכידתם – יום שישי ה־13 – נחשב לתאריך מקולל.

צלב הקרס: סמל עתיק

הצלב הקרס, המופיע מעל מגן דוד, לא היה סמל נאצי במקור. הוא שימש בתרבויות רבות – מהינדואיזם ועד מצרים והוויקינגים – כסמל השמש, ארבע הרוחות או המזל.

לאחר חפירות טרויה ב־1871, גילה העולם המערבי מחדש את הסמל.
הוא הופיע בלוגואים של קוקה קולה, תנועת הצופים האמריקאית, ואפילו מבשלת קרלסברג.