צבא הרייך השלישי כבש את הונגריה — בעלת ברית פוליטית וצבאית — ב-19 במרץ 1944. שר הפנים, אנדור יארוש, שאימץ אידיאולוגיות ימין קיצוני, יחד עם מזכירי המדינה לסלו אנדרה ולסלו באקי, יזמו את הטרנספורטים הראשונים מאזורי מיעוטים בקרפטיה רותניה (כיום באוקראינה) למחנה ההשמדה אושוויץ ב-17 במאי.

בתחילה, לא תוכננה סגירת יהודי בודפשט בתוך חומות גטו סגורות. ראש העיר אקוש פרקש הורה ב-17 ביוני על העברתם של יהודי העיר למבני מגורים ייעודיים שסומנו במגן דוד צהוב על דלתותיהם.

רוב הגברים הוגלו לעבודות כפייה — חפירת תעלות בחזית המזרחית או הגנה על בודפשט. הדיפלומט השוודי ראול ולנברג הבריח כ-30,000 יהודים מהבתים "המסומנים בכוכבים" לגטו "הבינלאומי" שהוקם סמוך לפארק סנט אישטוואן.

בעקבות ניסיון הפיכה להדחת המושל מיקלוש הורטי, חסמה דיוויזיית השריון מאסטרגום ב-5 ביולי את הדרכים לבודפשט. הודות להתערבות יחידת השריון בפיקודו של פרנץ קוזורוש, נמנעה זמנית השמדת יהודי בודפשט — בשעה שכבר 437,000 יהודים הונגרים גורשו למחנות מוות.

לאחר שפרנץ סלשי עלה לשלטון בעזרת הצבא הגרמני, החליטה המדינה ב-29 בנובמבר על הקמת גטו בודפשט. לאחר ורשה, לודז', לבוב ווילנה — הפך אזור הגטו בשטח של 0.3 קמ"ר לריכוז היהודי החמישי בגודלו באירופה.

הקירות סביב הגטו לא נבנו מלבנים אלא מלוחות עץ. הגטו חולק לעשרה מחוזות, וכל אחד מהם נוהל על ידי נציגים שמונו על ידי המועצה היהודית. ארבעה שערים ראשיים ננעלו ונשמרו על ידי כוחות חמושים.

מכיוון ש-129 מתוך 291 הבניינים שבתחומי הגטו היו בבעלות לא-יהודים, נדרשו היהודים להציע את רכושם בתמורה לדירה בגטו. בסך הכול נדחסו 63,000 בני אדם ל-4,513 דירות בארז'בטווארוש — ממוצע של 14 נפשות למשק בית.

כשהמצור הסובייטי הקיף את בודפשט ב-27 בדצמבר, החל המוות לפעפע גם מעבר לחומות — עקב מחסור חמור בתרופות, מים ומזון. רבים התאבדו עקב רעב מתמשך, הוצאות להורג, ומצוקה נפשית. במהלך פשיטות של צלב החץ, 8,000 יהודים נלקחו לגדות הדנובה ונורו למוות.

בשלב מסוים לא ניתן היה עוד לפנות את הגופות לבתי קברות, והחל מה-3 בינואר 1945, החלו גופות להיערם לגובה מטר וחצי ברחובות, בחלונות הראווה ובכיכר קלאוזל. התפרצות מגיפות נמנעה רק בזכות הקור העז והשלג.

למרות האיסורים הדתיים, 2,281 גופות קפואות נקברו בכוח ב-24 קברי אחים ליד בית הכנסת ברחוב דוהאני. הגטו שוחרר על ידי הצבא האדום ב-17 בינואר 1945 — לאחר חודש וחצי של סבל מתמשך.